תפריט
אני ליאת.
אני מעצבת פנים.
יש בי אהבה גדולה לאסתטיקה ויופי.
אני אוהבת לקחת מקומות מכוערים ומבולגנים ולעשות אותם יפים ונעימים.
אני גם אוהבת מספרים וחידות, חולה על לוגיקה ומתמטיקה זה אחלה של מקצוע בעיניי.
ולמה אני מספרת את זה?
כי זה בדיוק מה שמסביר את השתלשלות האירועים שנקראים החיים שלי, בעשור השלישי לחיי,
אותו עשור שהוביל אותי לעשור הנוכחי של חיי ולמקום שבו אני נמצאת כיום, בת 36 ,
אימא ל-3 ילדים, שחלקם עוד רגע בגיל ההתבגרות, ורק עכשיו מתחילה להרגיש בנוח לומר בקול רם ש"אני מעצבת פנים"…
אז מעשה שהיה כך היה…
אי שם, בשנת 1980, נולדה תינוקת קולנית (שלא לומר צרחנית) וסקרנית ומאד מאד ערנית.
בת בכורה לאימא שרטטת אדריכלות ולאבא שלמקצועו אין שם מדויק, וכחלק מהידע המקצועי שלו,
היה מנגר, משפץ ובונה רהיטים, מוצרים וסתם דברים מוזרים, מחומרים שונים ומשונים כמו עץ, ברזל, זכוכית, פלסטיק, פיגומים של בניינים, כן כן….
אז הילדה גדלה והתפתחה, ובין תחביביה היו התעסקות עם כל מיני חומרים, ועריכת ניסיונות,
כגון, המסת צבעי פסטל עם גפרורים ליצירת ציורים משעווה, יצירת תכשיטים מחתיכות גזורות של בקבוקי פלסטיק שהושלחו למים רותחים.
גם חומרי יצירה סטנדרטיים היו בנמצא, והכלים האהובים עליה ביותר היו פליירים וקאטרים מסוגים שונים.
טוב, כמו שכבר הבנתם, הילדה הזו היא אני, וכשגדלתי קצת וכבר היה לי חדר משלי,
הייתי יושבת בו ומדפדפת במגזינים של עיצוב שאבא הביא מהעבודה.
אחד הדברים האהובים עלי היה לשנות את מיקום הרהיטים בחדרי ואף להחליפם לעיתים תכופות.
את הכסף שהיה לי מבייביסיטר, הייתי מוציאה על אקססוריז לחדר, ולא פעם מצאתי את עצמי מתכננת רהיט, ואבא היה בונה.
אחד הדברים המוזרים שאהבתי לעשות, היה להיכנס לראות בתים של אחרים. בתים סיקרנו אותי.
אז הקפדתי להתלוות לאבא/אימא כשביקרו חבר או חברה, ביקשתי מסבתא ללכת לבית של הילדה שגרה מולה
ושמחתי עם כל הזמנה לביקור בבית של מישהו מהכיתה.
כבר אז ידעתי בבירור שבבוא היום, כשאגיע לגיל המתאים, אלך ללמוד עיצוב פנים.
אך מה לעשות שלחיים ולהורים יש תוכניות אחרות…
למען האמת, הכי קל להאשים את ההורים, או היקום, או הבעל, או הילדים…
אבל בסופו של דבר זו אני שהחלטתי לתת לחששות שלי להשתלט עליי ולהחליט בשבילי.
אולי לא אתקבל ללימודי עיצוב, ואם אתקבל אולי לא אהיה מספיק טובה ויצירתית,
ואם כן, אז בטח מאד קשה למצוא עבודה בתחום.
אני זו שקיבלה את ההחלטה ובחרה בדרך "הקלה", ללכת לאוניברסיטה ולעשות תואר "בטוח", תואר שתמיד אפשר למצוא אתו עבודה.
תואר שפותח עבורך פתח למספר גדול של תפקידים שאפשר לעשות. אבל החלום שלי לא הרפה, הוא כל הזמן היה שם, חיכה לרגע שלו לפרוץ.
כשחושבים על זה, הדרך להחלטה הזו התחילה כבר בתיכון, כשבחרתי ללכת ללמוד במגמת מדעים,
כי אני טובה במספרים (כבר אמרנו), וכי מי שלומד 5 יח' מתמטיקה וכימיה, יכול אח"כ ללמוד הכל באוניברסיטה (מה הקשר???)
והכי חשוב, כל החברים שלי הלכו למגמת מדעים (GO יב' 2).
הכל היה מאד ברור ונעשה על אוטומט.
אז מה אם משעמם לי בכיתה? בי"ס זה משעמם לא?
אז כן, אחרי 3 שנים במגמת מדעים, הדרך ללימודים ראליים גם באוניברסיטה היו ברורים מאליהם.
שנה במכינה של האוניברסיטה ושנה נוספת בלימודי מדעי הרפואה, הסתיימו בסופו של דבר בלימודים לתואר ראשון בכלכלה וניהול.
באותה התקופה התחתנתי עם האיש היקר שלי וילדתי שני ילדים כך שהיה הרבה אקשן בתקופת האוניברסיטה.
האפרוח הגדול שלי נולד בשנה השנייה לתואר, והגוזלית האמצעית נולדה בסוף השנה השלישית.
היה מאתגר.
נקפוץ 3 שנים קדימה…
יום הולדת 30, חופש גדול, אני מוצאת את עצמי "בין עבודות" ועם שני ילדים, בני 3 ו-4.
מחפשת עבודה בתחום שלי, שולחת קורות חיים, ותוהה, זה באמת מה שאני רוצה?
משהו שם בלב מתחיל לדגדג לי… אותו חלום שנטשתי לפני כמה שנים, מתחיל לבעבע לי בפנים.
שיטוט סהרורי באינטרנט מוביל אותי לפתע לאתר של המכון.
המקום המוכר מילדות, המקום שבו ביליתי בחופשות מביה"ס, בין המחרטות והחתולים המשוטטים.
העבודה של אבא… ריח הנסורת הנעים והמוכר עולה באפי.
קליק ועוד קליק, שיחת טלפון קצרה והופ, אני רשומה ללימודי עיצוב פנים. איזה אושר!
מסתיים החופש הגדול, מתחילה שנה חדשה, ואיתה התחלות חדשות.
אני מתחילה לעבוד בחברה ידועה, ככלכלנית… אבל! במקביל מתחילים הלימודים.
ואני נהנית, אוי כמה שנהניתי.
היה קשה, מאוד קשה.
פעמיים בשבוע, ימים ארוכים שנגמרים ב-23 בלילה, אחרי יום של עבודה, לימודים וסידור לילדים.
סופי שבוע של עבודה אינטנסיבית על הגשות, הבעל והילדים נשלחים מהבית, אימא לומדת…
קשה, קשה מאוד! אבל כיף, כמה כיף…
ומה אתכם? אתם אוהבים את מה שאתם עושים?