תפריט
מאז שהפכתי לעצמאית, אני מוצאת את עצמי חושבת על העסק כמעט בכל שעות הערות שלי.
כאשר הייתי שכירה, ברגע שהייתי יוצאת את פתח החברה בה עבדתי, הייתי שוכחת מה עשיתי באותו היום.
כיום, כשאני רוצה לעשות הפסקה, לתת לראש לנוח, ישנם מספר דברים שאני עושה.
אחד מהם הוא כמה דקות של משחק קנדי קראש.
מסתבר שגם כשאני משחקת, הראש לא מפסיק לעבוד ואני מוצאת את עצמי חושבת ומגלה הקבלות בין המשחק לחיים.
כמו שנאמר "משחק החיים".
המסך עולה, המשחק מתחיל, אני מתחילה להזיז סוכריות מצד לצד, מגלה שילובים שמקנים לי בונוסים, ושועטת קדימה.
רגע… מספר התזוזות האפשריות נגמר, המשחק הסתיים ללא הצלחה, אבל למה?! שיחקתי מעולה, הרווחתי מלא נקודות.
אבל לא טרחתי להסתכל על המטרה של המשחק, כל מה שהייתי צריכה הוא להגיע ל-20 סוכריות עם פסים. ומה אני עשיתי? עשיתי הרבה, אבל לא דברים שמקדמים אותי אל המטרה.
לא סתם מאמנים אישיים ועסקיים, כבר במפגשים הראשונים, מבקשים מאיתנו לחשוב על יעדים.
היעד שלנו הוא המצפן.
אם נדע לאן אנחנו רוצים להגיע, גם נוכל לנווט לשם.
המסך עולה, ג'לי שקוף מעטר את רקע המסך.
המטרה-להיפטר מהג'לי שברקע. הדרך-לפוצץ סוכריות בכל המקומות בהם יש ג'לי.
אלמנטים נוספים על המסך, מכונה שמייצרת שוקולד ומכסה את הסוכריות.
נשמע טוב?! אז זהו, שלא. פה השוקולד הוא האויב. אבל יש מה לעשות עם זה, בכל פעם שאני מפוצצת סוכריות סביב השוקולד,
הוא נעלם, ואפילו לא מתפשט במשך מהלך אחד.
התוצאה-הסחת דעת מושלמת.
אני עסוקה בלעצור את השוקולד מהתפשטות על גבי המסך, ו… נגמרו לי המהלכים, לא נפטרתי מהג'לי שברקע.
פעמים רבות אנו נותנים לרעשי רקע להשפיע עלינו, להסיט אותנו מהדרך.
התעסקות במה יגידו, האם זה יצא כמו שרציתי, מה יהיה עם הכסף…
מהם רעשי הרקע שלך? מה הן ההסחות שמזיזות אותך מהשביל שלך לעבר המטרה?
מסך חדש, המטרה-ליצור 20 סוכריות מפוספסות ו-20 סוכריות עטופות.
בפינות המסך חונות להן 4 "חלליות". מעין אובייקט, שכאשר מפעילים אותו, הוא מייצר סוכריות עטופות.
באופן אוטומטי אני מנסה לשחרר את החלליות ולהפעיל אותן.
מרוב שאני ממוקדת בדרך בה בחרתי, אני קולטת (שנייה מאוחר מדי), שהייתה לי גם אופציה אחרת.
הייתה לי דרך נוספת להגיע אל המטרה, אך מרוב שהייתי ממוקדת באפשרות הראשונה, פספסתי אותה.
פעמים רבות אנו יודעים מה המטרה שלנו, מהו היעד, אך כל כך שקועים בדרך פעולה מסוימת,
שאנחנו לא רואים שיש דרכים נוספות להגיע אליו.
עצירה להתרעננות, ריפרש, ריסטרט, זום אאוט, איך שלא תקראו לזה.
לא הולך? לפעמים כדי להתקדם, צריך לעצור ולהסתכל על הדברים שוב, מזווית קצת שונה אולי.
להתייעץ עם מישהו, לשתף קרובים, עצם השיתוף, והשיח על הדברים, עשויים להציף את הפתרון.
ישנם מסכים אשר לא עושים לי חיים קלים (משחק, ליאת, פרופורציות…).
אני מנסה שוב ושוב, נוקטת בכל מיני אסטרטגיות כדי להצליח, וכלום.
עד שפעם אחת, יעלה המסך, ובלי יותר מדי מחשבה, בלי אסטרטגיות ותכנונים מסובכים, פשוט אשחק.
אזיז סוכריות מצד לצד, איהנה מהדרך ולא אחשוב יותר מדי.
אשחרר ואזרום, ופתאום זה קורה, mission accomplished.
למי שלא מכיר, האפליקציה מחלקת צ'ופרים מידי יום.
סוכריה מגניבה כלשהי, אפילו 2. צ'ופרים שמסייעים במשחק.
גם על הצלחה בניסיון הראשון מקבלים משהו.
בתחילת כל משחק ניתן לבחור האם להשתמש בבונוסים האלו, או לא.
הייתה תקופה שהתקמצנתי. כן, ממש ככה. שמרתי את הצ'ופרים למסכים קשים.
עד שהחלטתי שדי, שכל עוד יש לי כוחות מיוחדים, אני אנצל אותם.
אז גיליתי שאני עוברת מסכים יותר בקלות (כאילו, דה…) אבל יותר מזה,
שמתי לב שבדרך הזו אני גם מרוויחה המון צ'ופרים חדשים ומתקדמת בקלות ובמהירות. שווה!
גם בחיים, לכל אחד יש את התחומים שבהם הוא חזק, את התכונות המיוחדות שלו שמבדילות אותו מהאחרים.
הדברים האלו שבאים לנו בקלות, החוזקות שלנו.
במקום לקחת את החוזקות שלנו כמובן מאליו, או לא להעריך את החשיבות שלהן בחיינו,
אמצו אותן בשתי ידיים והשתמשו בהן. טפחו אותן והעצימו אותן.
החוזקות שלנו הן ה-super power שלנו.
לא מזמן קראתי ספר מעולה שמדבר בדיוק על זה. הוא נקרא "עכשיו גלה את חוזקותייך". מומלץ בחום.
מדי פעם אני נתקלת במסך שאני פשוט לא מצליחה לעבור. מה לא מצליחה לעבור?! לא מתקרבת לזה אפילו…
כבר היו מסכים שפשוט גרמו לי לסגת לכמה ימים. לא לפתוח את האפליקציה. די, לא כיף יותר ואין לי חשק.
ואז חזרתי, התגעגעתי, התחשק לי לנסות שוב, אז ניסיתי, ויום אחד פשוט הצלחתי.
לפעמים צריך לתפוס קצת מרחק, לצאת לחופש קטן, לקחת אוויר לחדש כוחות, ולנסות שוב באנרגיות מחודשות.
משהו מכל זה נשמע לך מוכר? מזדהה עם הפוסט? אני אשמח לקרוא על זה בתגובות למטה…
25 תגובות
וואו ליאת, לרגע הרגשתי שאני ממש נכנסת למסך הקנדי קראש. לראש הזה שבורח לכל מיני מקומות, לעיתים בפוקוס לעיתים בפוקוס במקום אחר. ללכת קדימה, לעצור, להמשיך…
פוסט נהדר. החיים עצמם! לחיי הממתקים, הוירטואלים, הדמיוניים, אלושנונתים השראה, וגם אלו שעושים טוב בנשמה ופחות בירכיים 🙂
איזה כיף שהצלחתי לרגע להכניס אותך לתוך עולם הסוכריות. לחיי ההשראה ?
מזדהה מאוד, אומנם לא משחקת במשחק הזה, אבל לגמרי מבינה על מה את מדברת, במיוחד לזוז קצת הצידה ללכת אחורה ולחזור שוב בכוחות מחודשים וגם לראות את החוזקות ושיתופי פעולה, אהבתי את הפוסט מאוד
תודה מיכל יקרה ♥️
הכנסת אותי לגמרי למשחק, לא שיחקתי מעולם. אהבתי את ההקבלה לחיים – משחק החיים ?
תודה אסנת, שמחה שאהבת
פוסט מעולה ליאת. את כותבת על דרכי התמודדות כל כך חשובות ונכונות לעסק, ולא רק, אלא לחיים בכלל.
מסוג הדברים שצריך לקרוא פעם בשבוע כדי להתמקד .
נראה לי שאני מדפיסה ותולה על הלוח…
תודה יקירה! לכבוד הוא לי ♥️
איזה פוסט מעולה ומעורר מחשבה. עשית הקבלה מצוינת לחיים כעצמאית.
תודה ויקי, איזה כיף של תגובה ☺️
פוסט נהדר ליאת. אהבתי מאד את ההקבלה שעשית בין המשחק לחיים ובמיוחד את התובנות המעולות. פוסט נהדר
תודה יפית 🙂
הקבלה נהדרת חייכתי כל הפוסט, הכי אהבתי – ״לפעמים צריך לתפוס קצת מרחק״ כל כך נכון❤️
איזה כיף שחייכתי אותך 🙂
תודה גלית <3
אהבתי את החיזוק והחידוד
להאמין בעצמי ולהיות בטוחה בדרך שעושה
ולגבי לזוז הציגה ולקחת הפסקה להחליט מה לעשות הלאה ?
יוניתוש איזה כיף שאת פה 🙂
בהחלט להאמין בעצמך! נשיקות
מצאתי אחות!!!!
גם אני בהתמכרות קשה כבר שנים לקאנדי קראש, אז בגדול אני מאוד מבינה את האנלוגיות שלך ומתחברת אליהן בקלות. חוץ מזה אני גם מאוד מתחברת לתוכן, העצמאות מאוד מבלבלת והעצות/תובנות/הארות שלך מעולות, צריך אותן בזמנים הקשים של תיסכול ובילבול.
זאת ממש התמכרות.
אני כל כך שמחה שהתחברת, אני שוקלת להדפיס ולתלות לי את התובנות בפינת העבודה, משום שיש פער בין מה שאנחנו יודעים למה שעושים בפועל 😉
איזה פוסט מקורי! אהבתי את ההקבלה בין המשחק לחיים האמיתיים בכלל ולחיים של העצמאיים בפרט. כתוב בצורה מעניינת, אישית, יצירתית והומוריסטית. נפלא!
קראתי בשקיקה. כל כך מזדהה עם מחשבותייך שהעלית בצורה כל כך מדוייקת.
תודה נעה, שמחה שנהנית ?
ליאתי… עוד עולם משותף…לא חשבתי עליו ככה… מהממת אחת אוהבת אותך
איולה שלי, תודה מותק על שקראת ושהגבת ♥️
פוסט מעולה. הבחירה שלך להקביל בין הקנדי קראש לבין השגת מטרות בחיים ריתקה אותי. עברתי איתך את כל המסכים בפוסט….כל מסך עורר בי תובנה חדשה.
איזה כיף! תודה מיכל, ממש משמח שעוררתי מחשבה