liat - ליאת רסיין פרי

פרויקט גל

liat — Mon, 16 Dec 2024 20:07:50 +0000

פרויקט גל

"את יודעת, אני מסתדר טוב עם הבלגן שלי, אבל עם הזמן גיליתי שסדר עושה לי טוב. סדר עושה לי שקט".
ככה התחילה השיחה של גל ושלי שהובילה לפרויקט מהיר וכייפי עם אחד האנשים הכי רגועים וזורמים שהכרתי עד היום.

גל חי על קו ישראל – ארה"ב.
המעברים בין ארה"ב לישראל, והחיים על מזוודות, לא עוזרים הרבה בשמירה על הסדר והארגון, תחום שגם ככה מאתגר עבורו.

גל מכיר אותי ויודע שאני מעצבת פנים, אבל הוא לא ידע שגם בעניין הסדר אני יכולה לעזור לו.
סדר, מבחינתי, הוא הבסיס לבית נעים ויפה. ואני לא מדברת על סימני החיים בבית, כלים על השיש או ילקוט בפינת הסלון.
אני מדברת על הצטברות של מיליון חפצים וערמות של ניירת שמפוזרים ברחבי החלל משום שאין להם מקום.
אני מדברת על בלגן שעושה לנו עומס בעיניים ומועקה בנשמה. בלגן שלוקח מהאנרגיות שלנו בלי (או עם) ששמנו לב.

התהליך שלנו יחד כלל:

מעיפים דברים מיותרים
מתכננים את הסדר החדש
מכניסים יופי והרמוניה לבית

תמונת מצב קיים

המטבח – השימוש העיקרי בו הוא הכנת קפה ותה, ואחסון מוצרי מזון ארוזים.
השיש היה עמוס בדברים שאין להם מקום ואל חלק מהארונות לא הייתה גישה נוחה בגלל הדלפק שהיה מותקן קרוב מדי אליהם.

הדלפק – השולחן היחיד בחלל, שמשמש את גל לעבודה, שיעורי זום, מעט אכילה ובעיקר מקום להניח עליו דברים.
בגדים, ניירת, ספרים, כלי כתיבה וכל מה שאין לו מקום מוגדר, בקיצור הכל
אז את הדלפק קשה למצוא מתחת לערימות מה שהופך את העובדה שניתן לקפל אותו לקיר, בכלל לא רלוונטית.

בחלל כולו היו מפוזרים דברים ללא בית, כולל דאודורנטים ואביזרי גילוח, משום שלא היה אחסון נוח בחדר הרחצה.

אווירה כללית – בחלל 2 חלונות וויטרינה גדולה שמשקיפים על נוף מקסים של חצר ירוקה ומטופחת.
על החלונות נתלו וילונות האפלה כהים שנועדו להחשיך את החדר כשצריך, אך גם יצרו אווירה מעט כבדה וקודרת שזה בדיוק ההיפך הגמור מהווייב השליו והשמח של גל, האדם הכי חייכן שאני מכירה.

לומדים להעיף דברים ולעוף על עצמנו

התחלנו בלעשות סדר ראשוני – להעיף דברים, או להעביר הלאה.
הרעיון בלהעיף דברים יחד איתי, הוא כדי ללמוד איך לעשות את זה בעתיד, לבד, בלעדיי.

תוך כדי התהליך עם גל, יצא לי לחשוב על הדברים אשר מקשים עלינו לזרוק חפצים שאנחנו לא צריכים או להעביר אותם הלאה.

הנה כמה דוגמאות:

אנחנו בהצפה – הבלגן סביבנו כל כך גדול, שכל רצון לזרוק משהו מיותר מרגיש כמו "כוסות רוח למת", אז אנחנו פשוט לא עושים כלום. לא מעיפים גם דברים שקל וברור לנו שצריכים לעוף.
דברים בעלי ערך רגשי עבורנו, ולמרות שאין לנו שימוש או צורך בהם, קשה לנו לזרוק אותם.
לדוגמה תעודות, מזכרות, מתנות ממישהו יקר.
דברים שפשוט חבל לנו לזרוק כי הם חדשים/ יקרים/ תקינים/ וכו… קצת כמו ה"חבלים" של האוכל שהילדים השאירו בצלחת.
דברים שאולי נצטרך. לפעמים אנחנו שומרים תעודות אחריות של מוצרים, הוראות שימוש של מכשירים, אישורים למיניהם.
ואז ברגע שאנחנו מחליטים לזרוק, שבוע אחרי אנחנו צריכים אותם

יש לי פתרונות לכל אלו, ולא תמיד הפתרון הוא לזרוק, מניחה שעוד אכתוב על זה פוסט נפרד.

גל ואני עברנו יחד על הדברים, שאלתי את גל שאלות שעזרו לו להחליט מה מעיפים, מה תורמים, מה מעבירים הלאה ומה שומרים.
ואחרי שפינינו את הדברים המיותרים, עברנו לתכנון הסדר החדש…

תכנון

החלל אמור להיות נוח ופשוט לתפעול, להתאים לפעילויות ולאופי של מי שחי בו, לסדר יום שלו וכמובן לשקף את האווירה והווייב שלו.

הצרכים והבקשות של גל:
– מקום נוח למדיטציות ותרגילי מתיחות.
– קל ופשוט לסידור.
– מקום נוח לשבת עם הלפטופ לעבוד/ללמוד.
– תחושת קלילות וזרימה בחלל.
– שמירה על הריהוט הקיים.
– אופציה להחשכת החדר (אין תריסים).

אז פיצחנו את עניין האחסון וסידור החפצים, פתרנו את אופן העמדת הריהוט בחלל וערכנו רשימת קניות לפתרונות אחסון.

במפגש השני שלנו, יצאנו ליום קניות.
בין המפגשים, ובזמן שגל בארה"ב, הבית עבר צביעה ותיקונים.
במפגש השלישי הותקנו הוילונות, חלק מהריהוט שינה מיקום, כולל הדלפק שנתלה במקום נוח יותר,
ונעשו כל מיני פינישים אחרונים.

התמונות שאחרי

צילום: אלן צפלסקי

בשורה התחתונה:
בחרנו גוון ירקרק בהיר ומרגיע כצבע הכללי לחלל.
וילונות לבנים, עם מעט שקיפות, לתחושת רכות וקלילות.
וילונות האפלה לבנים אטומים שמאפשרים החשכה מלאה לחדר אך שומרים על המראה הכללי הבהיר.
הדלפק נתלה במקום בו הוא לא מפריע לשום דבר.
הריהוט אובזר בקופסאות וסלסלות מתאימות כדי לייצר סדר וארגון פנימיים (תרתי משמע).
קנינו ארון מראה לחדר הרחצה כדי לא למצוא דאודורנטים וסכיני גילוח במטבח.
כל השאר, נותר כשהיה, רק מסודר

מאוד התרגשתי לשמוע מגל שהוא מאושר מהתוצאה.
אבל מה ששימח אותי אפילו יותר, היה לראות שהסדר נשמר למרות שעברו כבר מספר שבועות מסיום התהליך שלנו.

ליאת יקרה, תודה על תהליך נפלא שהתחיל ממפגש של הקשבה ולמידה. עזרת לי להפוך את יחידת הדיור הקטנה שלי למקום יותר כיפי. החלפנו וילונות, צבענו והזזנו דברים והכל בחשיבה והבנה מה הצרכים והרצונות שלי, ואחרי כמעט 50 שנה שאני רגיל וטוב לי לחיות בבאלגן עזרת לי למצוא דרכים נוחות לשמור על סדר. תמיד ידעתי שאין לי בעיה עם האלגוריתם אבל סדר מרחיב לי את הלב. זו הייתה חוויה קודם כל כיפית ומעצימה לעבוד ביחד. את מביאה מקצועיות ויצירתיות, קלילות והקשבה, וזרימה עם מה שחשוב לי. אחותי שהיא יותר קשה לריצוי אמרה ״פשוט כיף להיכנס לדירה". המון תודות

גל אלישבילי

The post פרויקט גל first appeared on ליאת רסיין פרי.

סוכריה של פוסט

liat — Tue, 24 Apr 2018 10:34:53 +0000

סוכריה של פוסט

מאז שהפכתי לעצמאית, אני מוצאת את עצמי חושבת על העסק כמעט בכל שעות הערות שלי.
כאשר הייתי שכירה, ברגע שהייתי יוצאת את פתח החברה בה עבדתי, הייתי שוכחת מה עשיתי באותו היום.
כיום, כשאני רוצה לעשות הפסקה, לתת לראש לנוח, ישנם מספר דברים שאני עושה.
אחד מהם הוא כמה דקות של משחק קנדי קראש.

מסתבר שגם כשאני משחקת, הראש לא מפסיק לעבוד ואני מוצאת את עצמי חושבת ומגלה הקבלות בין המשחק לחיים.
כמו שנאמר "משחק החיים".

לדעת מה היעד אליו רוצים להגיע

המסך עולה, המשחק מתחיל, אני מתחילה להזיז סוכריות מצד לצד, מגלה שילובים שמקנים לי בונוסים, ושועטת קדימה.
רגע… מספר התזוזות האפשריות נגמר, המשחק הסתיים ללא הצלחה, אבל למה?! שיחקתי מעולה, הרווחתי מלא נקודות.
אבל לא טרחתי להסתכל על המטרה של המשחק, כל מה שהייתי צריכה הוא להגיע ל-20 סוכריות עם פסים. ומה אני עשיתי? עשיתי הרבה, אבל לא דברים שמקדמים אותי אל המטרה.
לא סתם מאמנים אישיים ועסקיים, כבר במפגשים הראשונים, מבקשים מאיתנו לחשוב על יעדים.
היעד שלנו הוא המצפן.
אם נדע לאן אנחנו רוצים להגיע, גם נוכל לנווט לשם.

מה מסיח את דעתך מהדרך?

המסך עולה, ג'לי שקוף מעטר את רקע המסך.
המטרה-להיפטר מהג'לי שברקע. הדרך-לפוצץ סוכריות בכל המקומות בהם יש ג'לי.
אלמנטים נוספים על המסך, מכונה שמייצרת שוקולד ומכסה את הסוכריות.
נשמע טוב?! אז זהו, שלא. פה השוקולד הוא האויב. אבל יש מה לעשות עם זה, בכל פעם שאני מפוצצת סוכריות סביב השוקולד,
הוא נעלם, ואפילו לא מתפשט במשך מהלך אחד.
התוצאה-הסחת דעת מושלמת.
אני עסוקה בלעצור את השוקולד מהתפשטות על גבי המסך, ו… נגמרו לי המהלכים, לא נפטרתי מהג'לי שברקע.
פעמים רבות אנו נותנים לרעשי רקע להשפיע עלינו, להסיט אותנו מהדרך.
התעסקות במה יגידו, האם זה יצא כמו שרציתי, מה יהיה עם הכסף…
מהם רעשי הרקע שלך? מה הן ההסחות שמזיזות אותך מהשביל שלך לעבר המטרה?

זום אין-זום אאוט

מסך חדש, המטרה-ליצור 20 סוכריות מפוספסות ו-20 סוכריות עטופות.
בפינות המסך חונות להן 4 "חלליות". מעין אובייקט, שכאשר מפעילים אותו, הוא מייצר סוכריות עטופות.
באופן אוטומטי אני מנסה לשחרר את החלליות ולהפעיל אותן.
מרוב שאני ממוקדת בדרך בה בחרתי, אני קולטת (שנייה מאוחר מדי), שהייתה לי גם אופציה אחרת.
הייתה לי דרך נוספת להגיע אל המטרה, אך מרוב שהייתי ממוקדת באפשרות הראשונה, פספסתי אותה.

פעמים רבות אנו יודעים מה המטרה שלנו, מהו היעד, אך כל כך שקועים בדרך פעולה מסוימת,
שאנחנו לא רואים שיש דרכים נוספות להגיע אליו.
עצירה להתרעננות, ריפרש, ריסטרט, זום אאוט, איך שלא תקראו לזה.
לא הולך? לפעמים כדי להתקדם, צריך לעצור ולהסתכל על הדברים שוב, מזווית קצת שונה אולי.
להתייעץ עם מישהו, לשתף קרובים, עצם השיתוף, והשיח על הדברים, עשויים להציף את הפתרון.

לזרום וליהנות מהדרך

ישנם מסכים אשר לא עושים לי חיים קלים (משחק, ליאת, פרופורציות…).
אני מנסה שוב ושוב, נוקטת בכל מיני אסטרטגיות כדי להצליח, וכלום.
עד שפעם אחת, יעלה המסך, ובלי יותר מדי מחשבה, בלי אסטרטגיות ותכנונים מסובכים, פשוט אשחק.
אזיז סוכריות מצד לצד, איהנה מהדרך ולא אחשוב יותר מדי.
אשחרר ואזרום, ופתאום זה קורה, mission accomplished.

use your super powers

למי שלא מכיר, האפליקציה מחלקת צ'ופרים מידי יום.
סוכריה מגניבה כלשהי, אפילו 2. צ'ופרים שמסייעים במשחק.
גם על הצלחה בניסיון הראשון מקבלים משהו.
בתחילת כל משחק ניתן לבחור האם להשתמש בבונוסים האלו, או לא.
הייתה תקופה שהתקמצנתי. כן, ממש ככה. שמרתי את הצ'ופרים למסכים קשים.
עד שהחלטתי שדי, שכל עוד יש לי כוחות מיוחדים, אני אנצל אותם.
אז גיליתי שאני עוברת מסכים יותר בקלות (כאילו, דה…) אבל יותר מזה,
שמתי לב שבדרך הזו אני גם מרוויחה המון צ'ופרים חדשים ומתקדמת בקלות ובמהירות. שווה!

גם בחיים, לכל אחד יש את התחומים שבהם הוא חזק, את התכונות המיוחדות שלו שמבדילות אותו מהאחרים.
הדברים האלו שבאים לנו בקלות, החוזקות שלנו.
במקום לקחת את החוזקות שלנו כמובן מאליו, או לא להעריך את החשיבות שלהן בחיינו,
אמצו אותן בשתי ידיים והשתמשו בהן. טפחו אותן והעצימו אותן.
החוזקות שלנו הן ה-super power שלנו.
לא מזמן קראתי ספר מעולה שמדבר בדיוק על זה. הוא נקרא "עכשיו גלה את חוזקותייך". מומלץ בחום.

לא להרים ידיים

מדי פעם אני נתקלת במסך שאני פשוט לא מצליחה לעבור. מה לא מצליחה לעבור?! לא מתקרבת לזה אפילו…
כבר היו מסכים שפשוט גרמו לי לסגת לכמה ימים. לא לפתוח את האפליקציה. די, לא כיף יותר ואין לי חשק.
ואז חזרתי, התגעגעתי, התחשק לי לנסות שוב, אז ניסיתי, ויום אחד פשוט הצלחתי.
לפעמים צריך לתפוס קצת מרחק, לצאת לחופש קטן, לקחת אוויר לחדש כוחות, ולנסות שוב באנרגיות מחודשות.

משהו מכל זה נשמע לך מוכר? מזדהה עם הפוסט? אני אשמח לקרוא על זה בתגובות למטה…

The post סוכריה של פוסט first appeared on ליאת רסיין פרי.

המדריך למתחילה המתחילה

liat — Sat, 11 Mar 2017 14:32:34 +0000

המדריך למתחילה המתחילה

מי שקראה את הפוסט השני שלי יודעת שלפני שנתיים וקצת עזבתי את מקום העבודה שלי, צעד נוסף בדרך להגשמת הדרך המקצועית שלי.
מה שלא ידעתי לפני שנתיים וקצת, הוא כמה קשה ומתעתעת הדרך הזו תהיה עבורי.
ברגע אחד הפכתי משכירה לעצמאית, מכלכלנית למעצבת פנים.
מאדם שעובד עבור ארגון, לאדם שעובד עבור עצמו, ומקבל החלטות עבור עצמו.
החלטות כמו מה לעשות עכשיו? איך להתקדם מפה? לאן להתקדם?

איך ממשיכים מכאן?
אני עדיין לא במקום שבו רציתי להיות, שבו חשבתי שאהיה כשדמיינתי את עצמי לפני שנתיים וחצי.
מה קרה לי בדרך? ואיך אני ממשיכה מפה? אלו שאלות שאני עדיין מנסה לפתור.
זהו סוג של מסע, של חווית למידה. למידה של המון דברים מוחשיים, אך גם המון למידה עצמית.
כנראה שלא במקרה הבלוג קיבל את השם "לעצב חיים".
השם הזה צץ בראשי עוד הרבה לפני שידעתי מה ייכתב בו.
אתם מוזמנים להצטרף למסע שלי, ומכאן הוא ממשיך.
מהנקודה שבה כלום לא ברור, וממנה צריך להתחיל לפעול.
אז מה עכשיו?

בגלל שאין חכמה כבעלת ניסיון, החלטתי לעשות איזשהו סיכום של do's & don'ts שנוצרו מהחוויה האישית שלי.
אני מאוד אוהבת להקשיב לסיפורים של אחרים ולשמוע על הדרך שלהם, מאוד אוהבת לשמוע את ניסיונם של אחרים,
אבל כאשר זה מגיע לעשייה, הבנתי שחשוב לעשות את מה שמתאים לך, גם אם זה אומר לעשות טעויות בדרך.
מבלבל? בהחלט!
מה שמוביל אותי לנקודה הראשונה שהיא אולי החשובה ביותר:

1. גלי מי את ומה את אוהבת

"הייעוד שלך" "השליחות שלך" – מכירה? שמעת?
אם היית כבר באימון אישי או עסקי, כנראה שצמדי המילים האלו מוכרים לך. האם הם מדברים אלייך?
האם את יודעת מהם? הייעוד שלך? השליחות שלך?
אני אישית עדיין לא סגורה על זה אבל אין לי ספק שזה חשוב.

כל אחד מאיתנו יוצק לתוך הדברים שהוא עושה את האישיות שלו. את היכולת שלו.
דברים כמו איך הוא מדבר עם אנשים, איך הוא מקשיב , האם הוא אוהב לעזור,
רמת הסבלנות שלו, איך הוא מסתכל על דברים, מה הגישה שלו, ועוד. זה מה שמבדיל בינינו.
אז כן, חשוב להבין מה מניע אותך.
מה גורם לך סיפוק, מה את אוהבת לעשות, מה בתוך המקצוע או התפקיד שבחרת לעצמך, מניע אותך.
לי זה לא בא בטבעיות, אצלי התערבבו כל התחושות. אצלי הדבר שבו אני טובה והדבר שעושה אותי מאושרת התבלבלו.
לתוך הבלבול הזה הוכנסו גם תבלינים כמו, מה מצפים ממני, ומה כדאי לעשות.
עכשיו אני בשלבי זיקוק המרכיב העיקרי- מה אני אוהבת.
אז מה קורה עכשיו? עד שלא אבין מה הייעוד שלי, לא אוכל להתקדם?
ממש לא! ההפך הוא הנכון.

וזה מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

2. פשוט תתחילי

אז נכון את עדיין לא סגורה על הייעוד שלך ואיזה מן מעצבת/צלמת/גננת/ציירת/מטפלת את.
לא ברור לך עד הסוף מה הסגנון שלך ועם מי היית רוצה לעבוד (דהיינו קהל יעד), אבל אם לא תתחילי גם לא תדעי.
הדרך המהירה ביותר ללמוד על עצמך, היא פשוט להתחיל.
כדי לדעת מה סגנון הריקוד האהוב עלייך, היית צריכה להתנסות, לרקוד.
כדי לדעת מה המזון האהוב עלייך, היית צריכה להתנסות, לטעום.
מה שונה עכשיו?
חפשי מישהו מהתחום שלך, מישהו שאת מעריכה ועבדי אצלו.
לאחר שעזבתי את עבודתי כשכירה, ובגלל שהשינוי היה גם שינוי מקצועי, בעצם התחלתי מאפס, והייתי חייבת להתחיל איפשהו.
אז עבדתי כפרילנס של מעצבת פנים אחרת.
ואחרי כן של עוד אחת ושל עוד אחת.
למדתי מהן המון. בעיקר למדתי שיש מלא דרכים לעשות כל דבר.
3 מעצבות, 3 דרכים לעשות תכנית חשמל, 3 דרכים שונות להתנהל מול לקוחות, 3 דרכים שונות לדבר עם אנשים בכלל, ועם הפרילנס שלך בפרט
מצאת עבודה? את מרגישה שאת לומדת ומתפתחת? עכשיו משימת אתגר. בונוס.
עבדי בשביל עצמך.

את תלמדי הרבה מאוד מאחרים, אבל הכי הרבה את תלמדי מעצמך. וזאת הנקודה הבאה.

3. שלוש ארבע ולעבודה

במקביל לעבודתי עבור מעצבות ותיקות, לקחתי על עצמי פרויקטים כאלו ואחרים.
וגם כשלא היו פרויקטים אחרים, ייצרתי לעצמי עבודה.
הכנתי לעצמי קבצי אוטוקאד עם הפונטים שאני אוהבת, השכבות שלי, הלוגו שלי.
בניתי לי אתר (שאני מאוד מאוד גאה בו, כי הוא שלי ובניתי אותו בעצמי. בעצמי!).
ייצרתי הדמיות לתכניות דמיוניות.
הכנתי קבצי אקסל עם רשימות של לקוחות, קבצי הכנסות והוצאות (בכל זאת כלכלנית לא?!), רשימות של ספקים מומלצים, ועוד…
למדתי המון ואני עדיין לומדת. מאחרים ובעיקר מעצמי.
אז נכון שזה חשוב- קראי ספרים על הגשמה וספרים עבור ההשראה, אבל לא פחות חשוב מכך, תצרי בעצמך.

4. השקעה חכמה בהתפתחות ולמידה

מעבר לעצמאות כרוך בהרבה שינויים כלכליים.
אין משכורת קבועה שנכנסת כל חודש. יש חודשים ללא הכנסות בכלל.
השינוי כרוך בהידוק החגורה, לפחות בתקופה הראשונה עד שמגיעים למצב שבו יש שטף של הכנסות.
דווקא בתקופה הזו, רוב הסיכויים שיהיו לך יותר הוצאות.
זאת תקופה של למידה והשתלבות.
את בוודאי תרצי להשתתף בסדנאות והרצאות, להכיר אנשים נוספים מהתחום ולהעשיר את הידע.
בעידן הפייסבוק כנראה שתשמעי על הרבה קורסים מעניינים שיכולים לתרום להתפתחות המקצועית שלך .
כל דבר כזה כרוך בהוצאה כספית. כמעט תמיד. אז מה עושים? בודקים.
בודקים מה מהות הקורס, מה לומדים שם בדיוק, האותיות הקטנות, לא רק הכותרות הנוצצות.
זאת תקופה, שאצלי לפחות, כל קורס ששמעתי עליו, נצנץ והבהיק בשלל צבעים זוהרים, וטמן בחובו הבטחה גדולה,
שזה הקורס שיקדם אותי, שיעזור לי להתקדם מהנקודה שבה אני תקועה.
והרגשתי תקועה!
מבט נוסף ברשימת התכנים, הבהיר לי לא פעם, שהקורס המדובר לא רלוונטי עבורי כמו שחשבתי בהתחלה.
אם הייתי נרשמת לכל סדנה עליה שמעתי, כנראה שהייתי מתרוששת מזמן.
ושיהיה ברור- כל סדנה או קורס היה רלוונטי לי במידה זו או אחרת. השאלה כמה הוא חיוני לך עכשיו?

בנוסף, ישנן הרצאות רבות שהן לא בתשלום, או בתשלום סמלי.
היי ערנית, הצטרפי לקבוצות פייסבוק מקצועיות ולרשימות תפוצה של חברות וספקים רלוונטיים.
בקשי מקולגות שיעדכנו אותך אם הן שומעות על הרצאות מעניינות.
אחת ההרצאות הטובות ביותר שהייתי בהן הייתה ההרצאה של רונית כפיר, "מלא נעים לי- לנעים מאוד!",
והיא אפילו הייתה בזמנו ללא תשלום, כי זו הייתה הפעם הראשונה או השנייה שהיא רצה.
על ההרצאה הבאה שלה, כבר שילמתי, אבל בכיף גדול.
הרצאות טובות יכולות להפיל אסימונים רבים ולהוות השראה להמשך הדרך.

5. לכי עם הלב והבטן

בנאלי ככל שזה יישמע, זה נכון.
במהלך השנתיים האחרונות התייעצתי עם לא מעט אנשים. בתשלום וללא תשלום, מאמנים, יועצים, קולגות, חברים ועוד.
הרגשתי שאני סוחבת על הגב פלונטרים ועניינים לא פתורים שמונעים ממני להגיע ליעדים שלי.
שמעתי אינספור עצות ופתרונות, אבל בסופו של דבר מי שצריך לפעול זו את (אני).
ניסית לעשות פעם משהו שמנוגד לתחושת הבטן שלך?
הגיוני ומנומק ככל שיהיה, זה פשוט לא ילך.
אם זה לא יושב לך טוב בבטן, זה לא יהיה טוב.
כל דבר שאת עושה צריך להרגיש לך נכון, גם אם אחרים לא מבינים אותו, גם אם כרגע את לא מבינה אותו.
כששמעתי על הקורס של יונית צוק בלוגים 360, ידעתי שזה הדבר בשבילי.
תמיד בער בי רצון עז לכתוב, לספר סיפורים, לחלוק בידע.
הרעיון שיהיה לי בלוג, מקום משלי בו אוכל לעשות את כל זה, קסם לי בטירוף. אז נרשמתי.
לא היה לי שום הסבר הגיוני איך הבלוג יקדם לי את העסק, אבל….
בזכות ההחלטה ה"לא הגיונית" הזאת, אני כאן, ואת קוראת אותי. איזה כיף

בדרך הארוכה והלא פשוטה הזאת שעברתי ואני עדיין עוברת, היו נשים רבות שהיוו השראה גדולה.
יש מצב שהפוסט הבא יהיה בדיוק על זה, כדאי להירשם ולקבל עדכונים.
חשוב לי לציין שהפוסט הזה לא מתיימר לומר לך מה לעשות ומה לא לעשות.
הוא פוסט לעצמי, עבורי, הוא נועד לעשות לי סדר בראש.

אבל אם את כאן ואת כבר קוראת, והוא מעורר בך משהו, אשמח אם תספרי לי על זה

The post המדריך למתחילה המתחילה first appeared on ליאת רסיין פרי.

היום בו התחלתי לעצב את חיי

liat — Sun, 28 Aug 2016 12:44:41 +0000

היום בו התחלתי לעצב את חיי

אני ליאת.
אני מעצבת פנים.
יש בי אהבה גדולה לאסתטיקה ויופי.
אני אוהבת לקחת מקומות מכוערים ומבולגנים ולעשות אותם יפים ונעימים.
אני גם אוהבת מספרים וחידות, חולה על לוגיקה ומתמטיקה זה אחלה של מקצוע בעיניי.
ולמה אני מספרת את זה?
כי זה בדיוק מה שמסביר את השתלשלות האירועים שנקראים החיים שלי, בעשור השלישי לחיי,
אותו עשור שהוביל אותי לעשור הנוכחי של חיי ולמקום שבו אני נמצאת כיום, בת 36 ,
אימא ל-3 ילדים, שחלקם עוד רגע בגיל ההתבגרות, ורק עכשיו מתחילה להרגיש בנוח לומר בקול רם ש"אני מעצבת פנים"…

אז מעשה שהיה כך היה…
אי שם, בשנת 1980, נולדה תינוקת קולנית (שלא לומר צרחנית) וסקרנית ומאד מאד ערנית.
בת בכורה לאימא שרטטת אדריכלות ולאבא שלמקצועו אין שם מדויק, וכחלק מהידע המקצועי שלו,
היה מנגר, משפץ ובונה רהיטים, מוצרים וסתם דברים מוזרים, מחומרים שונים ומשונים כמו עץ, ברזל, זכוכית, פלסטיק, פיגומים של בניינים, כן כן….

אז הילדה גדלה והתפתחה, ובין תחביביה היו התעסקות עם כל מיני חומרים, ועריכת ניסיונות,
כגון, המסת צבעי פסטל עם גפרורים ליצירת ציורים משעווה, יצירת תכשיטים מחתיכות גזורות של בקבוקי פלסטיק שהושלחו למים רותחים.
גם חומרי יצירה סטנדרטיים היו בנמצא, והכלים האהובים עליה ביותר היו פליירים וקאטרים מסוגים שונים.

טוב, כמו שכבר הבנתם, הילדה הזו היא אני, וכשגדלתי קצת וכבר היה לי חדר משלי,
הייתי יושבת בו ומדפדפת במגזינים של עיצוב שאבא הביא מהעבודה.
אחד הדברים האהובים עלי היה לשנות את מיקום הרהיטים בחדרי ואף להחליפם לעיתים תכופות.
את הכסף שהיה לי מבייביסיטר, הייתי מוציאה על אקססוריז לחדר, ולא פעם מצאתי את עצמי מתכננת רהיט, ואבא היה בונה.

אחד הדברים המוזרים שאהבתי לעשות, היה להיכנס לראות בתים של אחרים. בתים סיקרנו אותי.
אז הקפדתי להתלוות לאבא/אימא כשביקרו חבר או חברה, ביקשתי מסבתא ללכת לבית של הילדה שגרה מולה
ושמחתי עם כל הזמנה לביקור בבית של מישהו מהכיתה.

כבר אז ידעתי בבירור שבבוא היום, כשאגיע לגיל המתאים, אלך ללמוד עיצוב פנים.
אך מה לעשות שלחיים ולהורים יש תוכניות אחרות…
למען האמת, הכי קל להאשים את ההורים, או היקום, או הבעל, או הילדים…
אבל בסופו של דבר זו אני שהחלטתי לתת לחששות שלי להשתלט עליי ולהחליט בשבילי.
אולי לא אתקבל ללימודי עיצוב, ואם אתקבל אולי לא אהיה מספיק טובה ויצירתית,
ואם כן, אז בטח מאד קשה למצוא עבודה בתחום.

אני זו שקיבלה את ההחלטה ובחרה בדרך "הקלה", ללכת לאוניברסיטה ולעשות תואר "בטוח", תואר שתמיד אפשר למצוא אתו עבודה.
תואר שפותח עבורך פתח למספר גדול של תפקידים שאפשר לעשות. אבל החלום שלי לא הרפה, הוא כל הזמן היה שם, חיכה לרגע שלו לפרוץ.
כשחושבים על זה, הדרך להחלטה הזו התחילה כבר בתיכון, כשבחרתי ללכת ללמוד במגמת מדעים,
כי אני טובה במספרים (כבר אמרנו), וכי מי שלומד 5 יח' מתמטיקה וכימיה, יכול אח"כ ללמוד הכל באוניברסיטה (מה הקשר???)
והכי חשוב, כל החברים שלי הלכו למגמת מדעים (GO יב' 2).
הכל היה מאד ברור ונעשה על אוטומט.
אז מה אם משעמם לי בכיתה? בי"ס זה משעמם לא?

אז כן, אחרי 3 שנים במגמת מדעים, הדרך ללימודים ראליים גם באוניברסיטה היו ברורים מאליהם.
שנה במכינה של האוניברסיטה ושנה נוספת בלימודי מדעי הרפואה, הסתיימו בסופו של דבר בלימודים לתואר ראשון בכלכלה וניהול.
באותה התקופה התחתנתי עם האיש היקר שלי וילדתי שני ילדים כך שהיה הרבה אקשן בתקופת האוניברסיטה.
האפרוח הגדול שלי נולד בשנה השנייה לתואר, והגוזלית האמצעית נולדה בסוף השנה השלישית.
היה מאתגר.
נקפוץ 3 שנים קדימה…
יום הולדת 30, חופש גדול, אני מוצאת את עצמי "בין עבודות" ועם שני ילדים, בני 3 ו-4.
מחפשת עבודה בתחום שלי, שולחת קורות חיים, ותוהה, זה באמת מה שאני רוצה?
משהו שם בלב מתחיל לדגדג לי… אותו חלום שנטשתי לפני כמה שנים, מתחיל לבעבע לי בפנים.

שיטוט סהרורי באינטרנט מוביל אותי לפתע לאתר של המכון.
המקום המוכר מילדות, המקום שבו ביליתי בחופשות מביה"ס, בין המחרטות והחתולים המשוטטים.
העבודה של אבא… ריח הנסורת הנעים והמוכר עולה באפי.
קליק ועוד קליק, שיחת טלפון קצרה והופ, אני רשומה ללימודי עיצוב פנים. איזה אושר!
מסתיים החופש הגדול, מתחילה שנה חדשה, ואיתה התחלות חדשות.
אני מתחילה לעבוד בחברה ידועה, ככלכלנית… אבל! במקביל מתחילים הלימודים.
ואני נהנית, אוי כמה שנהניתי.
היה קשה, מאוד קשה.
פעמיים בשבוע, ימים ארוכים שנגמרים ב-23 בלילה, אחרי יום של עבודה, לימודים וסידור לילדים.
סופי שבוע של עבודה אינטנסיבית על הגשות, הבעל והילדים נשלחים מהבית, אימא לומדת…

קשה, קשה מאוד! אבל כיף, כמה כיף…
ומה אתכם? אתם אוהבים את מה שאתם עושים?

The post היום בו התחלתי לעצב את חיי first appeared on ליאת רסיין פרי.