ליאת רסיין פרי

דברים שרואים משם

liat — Sun, 02 Aug 2020 13:24:57 +0000

דברים שרואים משם

הקדמה

המון זמן שאני מתכננת לחזור לכאן, לבלוג שלי. מתלבטת ומתחבטת איך לעשות את זה ומה לכתוב.
למה? משום שבתקופה שלא הייתי פה קרו המון דברים. באופן טבעי – החיים קורים.
אבל מה שעוד קרה הוא שהצטרפה צלע נוספת לסטודיו. סקרנית?
אחזור לכך בהמשך, קודם כל אני רוצה שתקראי את הדבר הבא.
כאשר חזרתי לבלוג במטרה לכתוב שוב, מצאתי פוסט שהתחלתי לכתוב די מזמן, ומעולם לא סיימתי והוא מעולם לא פורסם.
עד עכשיו.
אז היום גיליתי את הטיוטה הזו, ואת יודעת מה? היא עדיין רלוונטית. אז הנה היא, הטיוטה הלא שלמה של פוסט ישן.
לאחריו אספר לך איפה הייתי ומה עשיתי ושיש אתר נוסף לסטודיו, ולמה הבלוג הזה אינו חלק ממנו.
stay tuned.

בחזרה ל-2018

השנתיים-שלוש האחרונות שלי היו סוג של מרדף. מרדף אחרי הגשמת חלום.
תוך כדי המרוץ הזה, לא שמתי לב שהמשאבים שלי הולכים ואוזלים.
משאבים רגשיים ופיזיים.
בשלב מסוים התקבלה החלטה, צריך לעצור בצד הדרך, לתדלק. למלא את המאגרים.
אחרי תקופה לא קצרה של פעילות סביב ההגשמה העצמית, מצאתי את עצמי עוצרת.
העצירה כללה עבודה במשרה מלאה בתחום אחר. עבודה זמנית.
הכנתי את עצמי לחצי שנה שבה, במהלך היום אני עובדת בדבר אחד, ובערבים, שלא לומר בלילות, תכננתי להמשיך
במסלול מקביל של תהליך ההגשמה.

שום דבר לא הכין אותי לאינטנסיביות של העבודה הזו. לא יכולתי לתאר לעצמי שכך זה יראה.
שבועיים לאחר תחילת העבודה במקום החדש, נאלצתי לעשות שינוי בתוכניות.
במצב החדש, הבנתי שכדי לעבור את התקופה הזו כמו שצריך, אצטרך לשחרר לזמן מסוים את החלום שהוא המשך בניית העסק שלי,
ולהתפנות לחלוטין לתפקיד הזמני.
ההחלטה הזאת לוותה בחששות רבים. הפחידו אותי ההשלכות של ההתנתקות הזו.
לא לכתוב לזמן מסוים (כי הראש לא פנוי לזה), לא להתעסק בעיצוב (כי אין לי זמן לזה)
ובאופן טבעי גם התנתקתי מהרשתות החברתיות כמעט לחלוטין.
בדיעבד, זו הייתה החלטה מעולה. גיליתי שזה נותן לי שקט. שקט מבפנים ושקט מבחוץ.
הזדמנות להתחבר לעצמי מחדש. להבין מה אני רוצה ואיך אני רוצה לעשות את הדברים, בלי "רעש" חיצוני.

תוך מספר שבועות קלטתי שאמנם אני מתעסקת בדברים שונים לחלוטין ממה שעסקתי בהם קודם,
וממה שתכננתי לעשות, אבל נוכחתי שוב לדעת, שלמידה מתאפשרת בכל מקום ובכל מצב.
כבר אז ידעתי שעוד אכתוב על התקופה הזו משהו. לא הייתי בטוחה שאפרסם את זה, אבל אם את קוראת את זה עכשיו, כנראה שזה פורסם.
מאחר והכתיבה תמיד עשתה לי סדר בראש, גם עכשיו, ארבעה ימים לאחר שסיימתי את תפקידי הזמני,
אני רוצה לסכם את התקופה הזו ואת מה שהפקתי ממנה.

יש אינספור דרכים לעשות את אותו הדבר

נתחיל בהתחלה. במאי האחרון החלפתי מישהי שיצאה לחופשת לידה. מישהי נהדרת.
תקתקנית, אינטליגנטית, נעימה, עם המון ידע בנוגע לארגון והמון ניסיון.
ותיקה בתפקיד ומוכרת לאנשי הארגון ולקוחותיו. בקיצור, נכנסתי לנעליים גדולות.
חברתי הטובה הזכירה לי השבוע (לא שלרגע שכחתי), איך חששתי בהתחלה.
איך אמלא את התפקיד? איך אעמוד בסטנדרטים שהיא קבעה, זו שהחלפתי?
בשבועות הראשונים הייתי בודקת בקבצים ובמייל שלה, איך היא הייתה עושה את הדברים בכדי לעשות אותם באותה הדרך.
בעקבות ההתלבטויות והחיפושים, כל פעולה שעשיתי נמשכה הרבה מעבר לנדרש.
בשלב מסוים החלטתי שנמאס לי ואני משחררת. התחלתי לעשות דברים בדרך שלי.
מדובר פה על שחרור בשני רבדים. הראשון- לעשות דברים בדרך שלי, דרך שאולי אנשים לא רגילים אליה.
השני- להגדיל את הסיכוי לעשות טעויות. אחד המעצורים הגדולים שלי. לטעות.

ומה גיליתי?
דבר ראשון, הבנתי שגם הדרך שלי טובה, וכנראה שיש עוד מיליון דרכים לעשות את הדברים,
וכל דרך מביאה איתה יתרונות וחסרונות, והכי חשוב, הדרך שלי מרגישה לי טוב יותר, כי היא שלי.
היא משקפת את מי שאני. הדרך שלי אותנטית עבורי.
דבר שני, גיליתי שכן, אני טועה לפעמים, אבל זה בסדר, החיים ממשיכים, והכל בר תיקון. זה היה שחרור רציני!
בהמשך, התמדתי באימון שריר הטעות (שנמצא למי שתהה, איפשהו ליד הסרעפת. בין הלב לקיבה).
זה הרגיש טוב. משחרר.

ושוב לאוגוסט 2020

לאחר שסיימתי את התפקיד הזמני עליו כתבתי בפוסט שלא פורסם, חזרתי מלאת תובנות ומוטיבציה לעבודה בסטודיו.
קיבלתי חיזוק לכך שזה מה שאני אוהבת, זה מה שאני רוצה וזה מה שאני צריכה לעשות. וזה מה שעשיתי.
אבל הפעם זה היה מעט שונה.
לאחר שמצאנו את עצמנו מתייעצות אחת עם השנייה, דנות בענייני תכנון ואפילו משתפות פעולה במספר פרויקטים,
החלטנו ללכת עם זה עד הסוף ולחבור לעבודה משותפת תחת אותו השם studio LiRA.
מי? אני וחברתי אילנית אדלר. זה היה במהלך נהיגה כאשר נפל לי האסימון שלא רק שהייתי שמחה לשותפה כמו אילנית,
אלא שגם השם LiRA שבעבר היה הקיצור של Liat Rasyan, הוא גם ראשי התיבות של השמות שלנו Liat Rasyan & Ilanit Adler.
ומאז הכל היסטוריה.

לסיכום

אז לאילנית, לי ולסטודיו יש בית משלנו, את מוזמנת להציץ כאן.
את הכתיבה שלי אמשיך כאן ויש לי תכניות רבות לבלוג.
בין היתר, ראיונות עם נשים עצמאיות שנותנות לי המון השראה, ולא, הן לא מעולם העיצוב. לא רק.
אז אם יש לך רעיונות, תובנות או משהו לחלוק איתי, מוזמנת להגיב פה למטה, אשמח לדעת שהיית פה.

סוכריה של פוסט

liat — Tue, 24 Apr 2018 10:34:53 +0000

סוכריה של פוסט

מאז שהפכתי לעצמאית, אני מוצאת את עצמי חושבת על העסק כמעט בכל שעות הערות שלי.
כאשר הייתי שכירה, ברגע שהייתי יוצאת את פתח החברה בה עבדתי, הייתי שוכחת מה עשיתי באותו היום.
כיום, כשאני רוצה לעשות הפסקה, לתת לראש לנוח, ישנם מספר דברים שאני עושה.
אחד מהם הוא כמה דקות של משחק קנדי קראש.

מסתבר שגם כשאני משחקת, הראש לא מפסיק לעבוד ואני מוצאת את עצמי חושבת ומגלה הקבלות בין המשחק לחיים.
כמו שנאמר "משחק החיים".

לדעת מה היעד אליו רוצים להגיע

המסך עולה, המשחק מתחיל, אני מתחילה להזיז סוכריות מצד לצד, מגלה שילובים שמקנים לי בונוסים, ושועטת קדימה.
רגע… מספר התזוזות האפשריות נגמר, המשחק הסתיים ללא הצלחה, אבל למה?! שיחקתי מעולה, הרווחתי מלא נקודות.
אבל לא טרחתי להסתכל על המטרה של המשחק, כל מה שהייתי צריכה הוא להגיע ל-20 סוכריות עם פסים. ומה אני עשיתי? עשיתי הרבה, אבל לא דברים שמקדמים אותי אל המטרה.
לא סתם מאמנים אישיים ועסקיים, כבר במפגשים הראשונים, מבקשים מאיתנו לחשוב על יעדים.
היעד שלנו הוא המצפן.
אם נדע לאן אנחנו רוצים להגיע, גם נוכל לנווט לשם.

מה מסיח את דעתך מהדרך?

המסך עולה, ג'לי שקוף מעטר את רקע המסך.
המטרה-להיפטר מהג'לי שברקע. הדרך-לפוצץ סוכריות בכל המקומות בהם יש ג'לי.
אלמנטים נוספים על המסך, מכונה שמייצרת שוקולד ומכסה את הסוכריות.
נשמע טוב?! אז זהו, שלא. פה השוקולד הוא האויב. אבל יש מה לעשות עם זה, בכל פעם שאני מפוצצת סוכריות סביב השוקולד,
הוא נעלם, ואפילו לא מתפשט במשך מהלך אחד.
התוצאה-הסחת דעת מושלמת.
אני עסוקה בלעצור את השוקולד מהתפשטות על גבי המסך, ו… נגמרו לי המהלכים, לא נפטרתי מהג'לי שברקע.
פעמים רבות אנו נותנים לרעשי רקע להשפיע עלינו, להסיט אותנו מהדרך.
התעסקות במה יגידו, האם זה יצא כמו שרציתי, מה יהיה עם הכסף…
מהם רעשי הרקע שלך? מה הן ההסחות שמזיזות אותך מהשביל שלך לעבר המטרה?

זום אין-זום אאוט

מסך חדש, המטרה-ליצור 20 סוכריות מפוספסות ו-20 סוכריות עטופות.
בפינות המסך חונות להן 4 "חלליות". מעין אובייקט, שכאשר מפעילים אותו, הוא מייצר סוכריות עטופות.
באופן אוטומטי אני מנסה לשחרר את החלליות ולהפעיל אותן.
מרוב שאני ממוקדת בדרך בה בחרתי, אני קולטת (שנייה מאוחר מדי), שהייתה לי גם אופציה אחרת.
הייתה לי דרך נוספת להגיע אל המטרה, אך מרוב שהייתי ממוקדת באפשרות הראשונה, פספסתי אותה.

פעמים רבות אנו יודעים מה המטרה שלנו, מהו היעד, אך כל כך שקועים בדרך פעולה מסוימת,
שאנחנו לא רואים שיש דרכים נוספות להגיע אליו.
עצירה להתרעננות, ריפרש, ריסטרט, זום אאוט, איך שלא תקראו לזה.
לא הולך? לפעמים כדי להתקדם, צריך לעצור ולהסתכל על הדברים שוב, מזווית קצת שונה אולי.
להתייעץ עם מישהו, לשתף קרובים, עצם השיתוף, והשיח על הדברים, עשויים להציף את הפתרון.

לזרום וליהנות מהדרך

ישנם מסכים אשר לא עושים לי חיים קלים (משחק, ליאת, פרופורציות…).
אני מנסה שוב ושוב, נוקטת בכל מיני אסטרטגיות כדי להצליח, וכלום.
עד שפעם אחת, יעלה המסך, ובלי יותר מדי מחשבה, בלי אסטרטגיות ותכנונים מסובכים, פשוט אשחק.
אזיז סוכריות מצד לצד, איהנה מהדרך ולא אחשוב יותר מדי.
אשחרר ואזרום, ופתאום זה קורה, mission accomplished.

use your super powers

למי שלא מכיר, האפליקציה מחלקת צ'ופרים מידי יום.
סוכריה מגניבה כלשהי, אפילו 2. צ'ופרים שמסייעים במשחק.
גם על הצלחה בניסיון הראשון מקבלים משהו.
בתחילת כל משחק ניתן לבחור האם להשתמש בבונוסים האלו, או לא.
הייתה תקופה שהתקמצנתי. כן, ממש ככה. שמרתי את הצ'ופרים למסכים קשים.
עד שהחלטתי שדי, שכל עוד יש לי כוחות מיוחדים, אני אנצל אותם.
אז גיליתי שאני עוברת מסכים יותר בקלות (כאילו, דה…) אבל יותר מזה,
שמתי לב שבדרך הזו אני גם מרוויחה המון צ'ופרים חדשים ומתקדמת בקלות ובמהירות. שווה!

גם בחיים, לכל אחד יש את התחומים שבהם הוא חזק, את התכונות המיוחדות שלו שמבדילות אותו מהאחרים.
הדברים האלו שבאים לנו בקלות, החוזקות שלנו.
במקום לקחת את החוזקות שלנו כמובן מאליו, או לא להעריך את החשיבות שלהן בחיינו,
אמצו אותן בשתי ידיים והשתמשו בהן. טפחו אותן והעצימו אותן.
החוזקות שלנו הן ה-super power שלנו.
לא מזמן קראתי ספר מעולה שמדבר בדיוק על זה. הוא נקרא "עכשיו גלה את חוזקותייך". מומלץ בחום.

לא להרים ידיים

מדי פעם אני נתקלת במסך שאני פשוט לא מצליחה לעבור. מה לא מצליחה לעבור?! לא מתקרבת לזה אפילו…
כבר היו מסכים שפשוט גרמו לי לסגת לכמה ימים. לא לפתוח את האפליקציה. די, לא כיף יותר ואין לי חשק.
ואז חזרתי, התגעגעתי, התחשק לי לנסות שוב, אז ניסיתי, ויום אחד פשוט הצלחתי.
לפעמים צריך לתפוס קצת מרחק, לצאת לחופש קטן, לקחת אוויר לחדש כוחות, ולנסות שוב באנרגיות מחודשות.

משהו מכל זה נשמע לך מוכר? מזדהה עם הפוסט? אני אשמח לקרוא על זה בתגובות למטה…

המדריך למתחילה המתחילה

liat — Sat, 11 Mar 2017 14:32:34 +0000

המדריך למתחילה המתחילה

מי שקראה את הפוסט השני שלי יודעת שלפני שנתיים וקצת עזבתי את מקום העבודה שלי, צעד נוסף בדרך להגשמת הדרך המקצועית שלי.
מה שלא ידעתי לפני שנתיים וקצת, הוא כמה קשה ומתעתעת הדרך הזו תהיה עבורי.
ברגע אחד הפכתי משכירה לעצמאית, מכלכלנית למעצבת פנים.
מאדם שעובד עבור ארגון, לאדם שעובד עבור עצמו, ומקבל החלטות עבור עצמו.
החלטות כמו מה לעשות עכשיו? איך להתקדם מפה? לאן להתקדם?

איך ממשיכים מכאן?
אני עדיין לא במקום שבו רציתי להיות, שבו חשבתי שאהיה כשדמיינתי את עצמי לפני שנתיים וחצי.
מה קרה לי בדרך? ואיך אני ממשיכה מפה? אלו שאלות שאני עדיין מנסה לפתור.
זהו סוג של מסע, של חווית למידה. למידה של המון דברים מוחשיים, אך גם המון למידה עצמית.
כנראה שלא במקרה הבלוג קיבל את השם "לעצב חיים".
השם הזה צץ בראשי עוד הרבה לפני שידעתי מה ייכתב בו.
אתם מוזמנים להצטרף למסע שלי, ומכאן הוא ממשיך.
מהנקודה שבה כלום לא ברור, וממנה צריך להתחיל לפעול.
אז מה עכשיו?

בגלל שאין חכמה כבעלת ניסיון, החלטתי לעשות איזשהו סיכום של do's & don'ts שנוצרו מהחוויה האישית שלי.
אני מאוד אוהבת להקשיב לסיפורים של אחרים ולשמוע על הדרך שלהם, מאוד אוהבת לשמוע את ניסיונם של אחרים,
אבל כאשר זה מגיע לעשייה, הבנתי שחשוב לעשות את מה שמתאים לך, גם אם זה אומר לעשות טעויות בדרך.
מבלבל? בהחלט!
מה שמוביל אותי לנקודה הראשונה שהיא אולי החשובה ביותר:

1. גלי מי את ומה את אוהבת

"הייעוד שלך" "השליחות שלך" – מכירה? שמעת?
אם היית כבר באימון אישי או עסקי, כנראה שצמדי המילים האלו מוכרים לך. האם הם מדברים אלייך?
האם את יודעת מהם? הייעוד שלך? השליחות שלך?
אני אישית עדיין לא סגורה על זה אבל אין לי ספק שזה חשוב.

כל אחד מאיתנו יוצק לתוך הדברים שהוא עושה את האישיות שלו. את היכולת שלו.
דברים כמו איך הוא מדבר עם אנשים, איך הוא מקשיב , האם הוא אוהב לעזור,
רמת הסבלנות שלו, איך הוא מסתכל על דברים, מה הגישה שלו, ועוד. זה מה שמבדיל בינינו.
אז כן, חשוב להבין מה מניע אותך.
מה גורם לך סיפוק, מה את אוהבת לעשות, מה בתוך המקצוע או התפקיד שבחרת לעצמך, מניע אותך.
לי זה לא בא בטבעיות, אצלי התערבבו כל התחושות. אצלי הדבר שבו אני טובה והדבר שעושה אותי מאושרת התבלבלו.
לתוך הבלבול הזה הוכנסו גם תבלינים כמו, מה מצפים ממני, ומה כדאי לעשות.
עכשיו אני בשלבי זיקוק המרכיב העיקרי- מה אני אוהבת.
אז מה קורה עכשיו? עד שלא אבין מה הייעוד שלי, לא אוכל להתקדם?
ממש לא! ההפך הוא הנכון.

וזה מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

2. פשוט תתחילי

אז נכון את עדיין לא סגורה על הייעוד שלך ואיזה מן מעצבת/צלמת/גננת/ציירת/מטפלת את.
לא ברור לך עד הסוף מה הסגנון שלך ועם מי היית רוצה לעבוד (דהיינו קהל יעד), אבל אם לא תתחילי גם לא תדעי.
הדרך המהירה ביותר ללמוד על עצמך, היא פשוט להתחיל.
כדי לדעת מה סגנון הריקוד האהוב עלייך, היית צריכה להתנסות, לרקוד.
כדי לדעת מה המזון האהוב עלייך, היית צריכה להתנסות, לטעום.
מה שונה עכשיו?
חפשי מישהו מהתחום שלך, מישהו שאת מעריכה ועבדי אצלו.
לאחר שעזבתי את עבודתי כשכירה, ובגלל שהשינוי היה גם שינוי מקצועי, בעצם התחלתי מאפס, והייתי חייבת להתחיל איפשהו.
אז עבדתי כפרילנס של מעצבת פנים אחרת.
ואחרי כן של עוד אחת ושל עוד אחת.
למדתי מהן המון. בעיקר למדתי שיש מלא דרכים לעשות כל דבר.
3 מעצבות, 3 דרכים לעשות תכנית חשמל, 3 דרכים שונות להתנהל מול לקוחות, 3 דרכים שונות לדבר עם אנשים בכלל, ועם הפרילנס שלך בפרט
מצאת עבודה? את מרגישה שאת לומדת ומתפתחת? עכשיו משימת אתגר. בונוס.
עבדי בשביל עצמך.

את תלמדי הרבה מאוד מאחרים, אבל הכי הרבה את תלמדי מעצמך. וזאת הנקודה הבאה.

3. שלוש ארבע ולעבודה

במקביל לעבודתי עבור מעצבות ותיקות, לקחתי על עצמי פרויקטים כאלו ואחרים.
וגם כשלא היו פרויקטים אחרים, ייצרתי לעצמי עבודה.
הכנתי לעצמי קבצי אוטוקאד עם הפונטים שאני אוהבת, השכבות שלי, הלוגו שלי.
בניתי לי אתר (שאני מאוד מאוד גאה בו, כי הוא שלי ובניתי אותו בעצמי. בעצמי!).
ייצרתי הדמיות לתכניות דמיוניות.
הכנתי קבצי אקסל עם רשימות של לקוחות, קבצי הכנסות והוצאות (בכל זאת כלכלנית לא?!), רשימות של ספקים מומלצים, ועוד…
למדתי המון ואני עדיין לומדת. מאחרים ובעיקר מעצמי.
אז נכון שזה חשוב- קראי ספרים על הגשמה וספרים עבור ההשראה, אבל לא פחות חשוב מכך, תצרי בעצמך.

4. השקעה חכמה בהתפתחות ולמידה

מעבר לעצמאות כרוך בהרבה שינויים כלכליים.
אין משכורת קבועה שנכנסת כל חודש. יש חודשים ללא הכנסות בכלל.
השינוי כרוך בהידוק החגורה, לפחות בתקופה הראשונה עד שמגיעים למצב שבו יש שטף של הכנסות.
דווקא בתקופה הזו, רוב הסיכויים שיהיו לך יותר הוצאות.
זאת תקופה של למידה והשתלבות.
את בוודאי תרצי להשתתף בסדנאות והרצאות, להכיר אנשים נוספים מהתחום ולהעשיר את הידע.
בעידן הפייסבוק כנראה שתשמעי על הרבה קורסים מעניינים שיכולים לתרום להתפתחות המקצועית שלך .
כל דבר כזה כרוך בהוצאה כספית. כמעט תמיד. אז מה עושים? בודקים.
בודקים מה מהות הקורס, מה לומדים שם בדיוק, האותיות הקטנות, לא רק הכותרות הנוצצות.
זאת תקופה, שאצלי לפחות, כל קורס ששמעתי עליו, נצנץ והבהיק בשלל צבעים זוהרים, וטמן בחובו הבטחה גדולה,
שזה הקורס שיקדם אותי, שיעזור לי להתקדם מהנקודה שבה אני תקועה.
והרגשתי תקועה!
מבט נוסף ברשימת התכנים, הבהיר לי לא פעם, שהקורס המדובר לא רלוונטי עבורי כמו שחשבתי בהתחלה.
אם הייתי נרשמת לכל סדנה עליה שמעתי, כנראה שהייתי מתרוששת מזמן.
ושיהיה ברור- כל סדנה או קורס היה רלוונטי לי במידה זו או אחרת. השאלה כמה הוא חיוני לך עכשיו?

בנוסף, ישנן הרצאות רבות שהן לא בתשלום, או בתשלום סמלי.
היי ערנית, הצטרפי לקבוצות פייסבוק מקצועיות ולרשימות תפוצה של חברות וספקים רלוונטיים.
בקשי מקולגות שיעדכנו אותך אם הן שומעות על הרצאות מעניינות.
אחת ההרצאות הטובות ביותר שהייתי בהן הייתה ההרצאה של רונית כפיר, "מלא נעים לי- לנעים מאוד!",
והיא אפילו הייתה בזמנו ללא תשלום, כי זו הייתה הפעם הראשונה או השנייה שהיא רצה.
על ההרצאה הבאה שלה, כבר שילמתי, אבל בכיף גדול.
הרצאות טובות יכולות להפיל אסימונים רבים ולהוות השראה להמשך הדרך.

5. לכי עם הלב והבטן

בנאלי ככל שזה יישמע, זה נכון.
במהלך השנתיים האחרונות התייעצתי עם לא מעט אנשים. בתשלום וללא תשלום, מאמנים, יועצים, קולגות, חברים ועוד.
הרגשתי שאני סוחבת על הגב פלונטרים ועניינים לא פתורים שמונעים ממני להגיע ליעדים שלי.
שמעתי אינספור עצות ופתרונות, אבל בסופו של דבר מי שצריך לפעול זו את (אני).
ניסית לעשות פעם משהו שמנוגד לתחושת הבטן שלך?
הגיוני ומנומק ככל שיהיה, זה פשוט לא ילך.
אם זה לא יושב לך טוב בבטן, זה לא יהיה טוב.
כל דבר שאת עושה צריך להרגיש לך נכון, גם אם אחרים לא מבינים אותו, גם אם כרגע את לא מבינה אותו.
כששמעתי על הקורס של יונית צוק בלוגים 360, ידעתי שזה הדבר בשבילי.
תמיד בער בי רצון עז לכתוב, לספר סיפורים, לחלוק בידע.
הרעיון שיהיה לי בלוג, מקום משלי בו אוכל לעשות את כל זה, קסם לי בטירוף. אז נרשמתי.
לא היה לי שום הסבר הגיוני איך הבלוג יקדם לי את העסק, אבל….
בזכות ההחלטה ה"לא הגיונית" הזאת, אני כאן, ואת קוראת אותי. איזה כיף

בדרך הארוכה והלא פשוטה הזאת שעברתי ואני עדיין עוברת, היו נשים רבות שהיוו השראה גדולה.
יש מצב שהפוסט הבא יהיה בדיוק על זה, כדאי להירשם ולקבל עדכונים.
חשוב לי לציין שהפוסט הזה לא מתיימר לומר לך מה לעשות ומה לא לעשות.
הוא פוסט לעצמי, עבורי, הוא נועד לעשות לי סדר בראש.

אבל אם את כאן ואת כבר קוראת, והוא מעורר בך משהו, אשמח אם תספרי לי על זה

וינטג', נוסטלגיה ומה שביניהם

liat — Wed, 18 Jan 2017 14:15:30 +0000

וינטג', נוסטלגיה ומה שביניהם

פתחתי עיניים, בוקר, זה היה בעיצומו של החופש הגדול.
חודש אוגוסט. החודש הזה שגורם לאימהות רבות לאלתר פתרונות יצירתיים לאחסון הילדים.
עוד לפני שממש התעוררתי, חדרו לאוזניי הצלילים ולאפי הריחות.
אותם צלילים וריחות מוכרים.
הרי כל בוקר ב05:45 בדיוק, סבתא עדינה מעמידה על הגז את סיר האמייל הלבן ומבשלת בו דייסת כוסמת בחלב,
לצלילי הרדיו אשר מונח על המדף במטבח.
הרדיו מקשקש, משהו ברשת ב', דיבורים דיבורים ובסיר שיקשוקים וערבובים.
דייסת כוסמת בסיר אמייל וכף מעץ שבוחשת ובוחשת.

כשאצליח לזחול מהמיטה, ואגיע למטבח, בטח אפגוש שם את סבתא שתחייך אליי בשמחה ותשאל איך ישנתי.
וסבא היקר שלי יישב ליד השולחן בגופייה הלבנה שלו ומכנסי פיג'מה משובצים,
יחזיק בידו הצנומה פרוסת לחמית מרוחה בשכבה דקה של חמאת שומשום ומעליה דבש, וביד השנייה עיתון הארץ מקופל לארבע.
הוא יחייך את החיוך החם שלו ויביט בעיניים מלאות אהבה, ויזמין אותי לשבת איתו לארוחת בוקר.
סבתא תמזוג לי דייסת כוסמת לצלוחית מזכוכית ותשאל אם ארצה גם מיץ תפוחים.
ואני אוכל ואשתה ואסתכל מסביב על הטפט הצבעוני ועל לוח השנה עם הפירות הארצישראליים ואנסה לראות אם אני יודעת להגות את השמות של כולם.
אנונה, קרמבולה, מה זה השמות האלו?!

**נוסטלגיה- רגש חיובי אל העבר, געגועים לו.

יש לי זיכרונות רבים כל כך מהבית של סבתא, ברובם שזורים כלי מטבח ישנים מזכוכית ואמייל,
רהיטי עץ ישנים מצופים פורמייקה וספרים עבי כרס עם דפים מצהיבים בריח ישן.
אותם הדברים שאנו קוראים להם היום וינטג'.
כמה שנים אחרי שסבא נפטר, סבתא עברה לבית אבות.
היא ארזה כלים, תמונות, כריות ושאר חפצי נוי, ערמות של זיכרונות וחיים שלמים שאצורים בתוך החפצים.
אותם חפצים שהיו איתנו שם כל חיינו, "שמעו" את כל המריבות, הצחוקים, המוזיקה- מוזיקת החיים.

כשסבתא עברה לבית אבות, חזרנו לביתה, הבית בו אמא גדלה, ולקחנו איתנו חפצים נוספים.
כאלו שסבתא השאירה מאחור, אך עבורנו הם היו זיכרונות.
זיכרונות של ילדות, של חופשות, של חגים ושבתות וארוחות משפחתיות.
האם הם באמת יפים כל כך? האם הם מתאימים לבתים שלנו היום? האם זה בכלל משנה?
מה שכן בטוח זה שהם חלק מאיתנו. הם היו חלק מנוף ילדותינו.

אז אצלי בבית כנראה שסיר הכוסמת לא ישוב לתפקידו הישן, אבל הוא בהחלט ישמש יופי של מעמד לכלי מטבח.
גם הפירות שעל השולחן והאוכל של מקס הכלב, זכו לקערות אמייל משלהם.
האם הם יפים הכלים? היופי הוא בעיניי המתבונן.
ספלי הזכוכית הקטנים יושבים בארון. מאז הגיעו לביתי, איש לא לגם מהם תה חם, אבל הם שם, הם והזיכרונות מהם.

מעניין מה מהדברים שנמצאים בביתנו היום, יעורר רגשות נוסטלגיים ויהיה יפה דיו כדי להמשיך הלאה לבתים של ילדיי…

האם אתם אוהבים פריטי וינטג'? האם זה בגלל שזה אופנתי? אולי כי זה פשוט יפה? או שאולי גם אתם נוסטלגיים? ספרו לי

היום בו התחלתי לעצב את חיי

liat — Sun, 28 Aug 2016 12:44:41 +0000

היום בו התחלתי לעצב את חיי

אני ליאת.
אני מעצבת פנים.
יש בי אהבה גדולה לאסתטיקה ויופי.
אני אוהבת לקחת מקומות מכוערים ומבולגנים ולעשות אותם יפים ונעימים.
אני גם אוהבת מספרים וחידות, חולה על לוגיקה ומתמטיקה זה אחלה של מקצוע בעיניי.
ולמה אני מספרת את זה?
כי זה בדיוק מה שמסביר את השתלשלות האירועים שנקראים החיים שלי, בעשור השלישי לחיי,
אותו עשור שהוביל אותי לעשור הנוכחי של חיי ולמקום שבו אני נמצאת כיום, בת 36 ,
אימא ל-3 ילדים, שחלקם עוד רגע בגיל ההתבגרות, ורק עכשיו מתחילה להרגיש בנוח לומר בקול רם ש"אני מעצבת פנים"…

אז מעשה שהיה כך היה…
אי שם, בשנת 1980, נולדה תינוקת קולנית (שלא לומר צרחנית) וסקרנית ומאד מאד ערנית.
בת בכורה לאימא שרטטת אדריכלות ולאבא שלמקצועו אין שם מדויק, וכחלק מהידע המקצועי שלו,
היה מנגר, משפץ ובונה רהיטים, מוצרים וסתם דברים מוזרים, מחומרים שונים ומשונים כמו עץ, ברזל, זכוכית, פלסטיק, פיגומים של בניינים, כן כן….

אז הילדה גדלה והתפתחה, ובין תחביביה היו התעסקות עם כל מיני חומרים, ועריכת ניסיונות,
כגון, המסת צבעי פסטל עם גפרורים ליצירת ציורים משעווה, יצירת תכשיטים מחתיכות גזורות של בקבוקי פלסטיק שהושלחו למים רותחים.
גם חומרי יצירה סטנדרטיים היו בנמצא, והכלים האהובים עליה ביותר היו פליירים וקאטרים מסוגים שונים.

טוב, כמו שכבר הבנתם, הילדה הזו היא אני, וכשגדלתי קצת וכבר היה לי חדר משלי,
הייתי יושבת בו ומדפדפת במגזינים של עיצוב שאבא הביא מהעבודה.
אחד הדברים האהובים עלי היה לשנות את מיקום הרהיטים בחדרי ואף להחליפם לעיתים תכופות.
את הכסף שהיה לי מבייביסיטר, הייתי מוציאה על אקססוריז לחדר, ולא פעם מצאתי את עצמי מתכננת רהיט, ואבא היה בונה.

אחד הדברים המוזרים שאהבתי לעשות, היה להיכנס לראות בתים של אחרים. בתים סיקרנו אותי.
אז הקפדתי להתלוות לאבא/אימא כשביקרו חבר או חברה, ביקשתי מסבתא ללכת לבית של הילדה שגרה מולה
ושמחתי עם כל הזמנה לביקור בבית של מישהו מהכיתה.

כבר אז ידעתי בבירור שבבוא היום, כשאגיע לגיל המתאים, אלך ללמוד עיצוב פנים.
אך מה לעשות שלחיים ולהורים יש תוכניות אחרות…
למען האמת, הכי קל להאשים את ההורים, או היקום, או הבעל, או הילדים…
אבל בסופו של דבר זו אני שהחלטתי לתת לחששות שלי להשתלט עליי ולהחליט בשבילי.
אולי לא אתקבל ללימודי עיצוב, ואם אתקבל אולי לא אהיה מספיק טובה ויצירתית,
ואם כן, אז בטח מאד קשה למצוא עבודה בתחום.

אני זו שקיבלה את ההחלטה ובחרה בדרך "הקלה", ללכת לאוניברסיטה ולעשות תואר "בטוח", תואר שתמיד אפשר למצוא אתו עבודה.
תואר שפותח עבורך פתח למספר גדול של תפקידים שאפשר לעשות. אבל החלום שלי לא הרפה, הוא כל הזמן היה שם, חיכה לרגע שלו לפרוץ.
כשחושבים על זה, הדרך להחלטה הזו התחילה כבר בתיכון, כשבחרתי ללכת ללמוד במגמת מדעים,
כי אני טובה במספרים (כבר אמרנו), וכי מי שלומד 5 יח' מתמטיקה וכימיה, יכול אח"כ ללמוד הכל באוניברסיטה (מה הקשר???)
והכי חשוב, כל החברים שלי הלכו למגמת מדעים (GO יב' 2).
הכל היה מאד ברור ונעשה על אוטומט.
אז מה אם משעמם לי בכיתה? בי"ס זה משעמם לא?

אז כן, אחרי 3 שנים במגמת מדעים, הדרך ללימודים ראליים גם באוניברסיטה היו ברורים מאליהם.
שנה במכינה של האוניברסיטה ושנה נוספת בלימודי מדעי הרפואה, הסתיימו בסופו של דבר בלימודים לתואר ראשון בכלכלה וניהול.
באותה התקופה התחתנתי עם האיש היקר שלי וילדתי שני ילדים כך שהיה הרבה אקשן בתקופת האוניברסיטה.
האפרוח הגדול שלי נולד בשנה השנייה לתואר, והגוזלית האמצעית נולדה בסוף השנה השלישית.
היה מאתגר.
נקפוץ 3 שנים קדימה…
יום הולדת 30, חופש גדול, אני מוצאת את עצמי "בין עבודות" ועם שני ילדים, בני 3 ו-4.
מחפשת עבודה בתחום שלי, שולחת קורות חיים, ותוהה, זה באמת מה שאני רוצה?
משהו שם בלב מתחיל לדגדג לי… אותו חלום שנטשתי לפני כמה שנים, מתחיל לבעבע לי בפנים.

שיטוט סהרורי באינטרנט מוביל אותי לפתע לאתר של המכון.
המקום המוכר מילדות, המקום שבו ביליתי בחופשות מביה"ס, בין המחרטות והחתולים המשוטטים.
העבודה של אבא… ריח הנסורת הנעים והמוכר עולה באפי.
קליק ועוד קליק, שיחת טלפון קצרה והופ, אני רשומה ללימודי עיצוב פנים. איזה אושר!
מסתיים החופש הגדול, מתחילה שנה חדשה, ואיתה התחלות חדשות.
אני מתחילה לעבוד בחברה ידועה, ככלכלנית… אבל! במקביל מתחילים הלימודים.
ואני נהנית, אוי כמה שנהניתי.
היה קשה, מאוד קשה.
פעמיים בשבוע, ימים ארוכים שנגמרים ב-23 בלילה, אחרי יום של עבודה, לימודים וסידור לילדים.
סופי שבוע של עבודה אינטנסיבית על הגשות, הבעל והילדים נשלחים מהבית, אימא לומדת…

קשה, קשה מאוד! אבל כיף, כמה כיף…
ומה אתכם? אתם אוהבים את מה שאתם עושים?

התחלות

liat — Sat, 27 Aug 2016 20:18:05 +0000

התחלות

איך אני אוהבת התחלות…
בתור מישהי שאוהבת שינויים, התחלות הן תענוג עבורי. הן החלק האופטימי ביותר של השינוי.
בהתחלות תמיד יש סיכוי לטוב, סיכוי להצלחה, ריח של חדש.
ולכן זה לא מפתיע שאת הפוסט הראשון שלי אני כותבת שנייה לפני תחילת שנת הלימודים.
מעולם לא אהבתי את ביה"ס.
ליתר דיוק, לא אהבתי להכין שיעורים, ללמוד למבחנים, להקשיב בשיעורים.
השתעממתי…. ולכן זה די מפתיע שבכל פעם מחדש, בסוף יולי, חיכיתי כבר לתחילת השנה.
נכון, אהבתי לקום בבוקר ולפגוש את החבר'ה,
אהבתי את ההפסקות ואת שיעורי התעמלות בהם שיחקנו מחניים או כל משחק כדור אחר.
(היום בדיעבד, אני מבינה למה השתעממתי. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר…)

דבר נוסף שאהבתי, היה תחילת המחברת. העמודים הראשונים תמיד היו אופטימיים.
כותרות צבעוניות, כתב מושקע. ואז לאט לאט המחברת התהפכה.
מה הכוונה?
הכוונה היא שהמחברת החלה להתמלא יותר מהסוף מאשר מההתחלה…
ציורים, שרבוטים, סיסמאות ועוד.

אחד הדברים האהובים עליי, עד היום, היה קניית ציוד לביה"ס.
ותמיד תמיד קניתי מחברות צבעוניות ומעניינות, עם הדפסים של פרחים וצורות גאומטריות.
את היומן הייתי קונה בתחילת החופש ומתחילה לקשט במדבקות, מציינת בעפרונות ועטים צבעוניים
את ימי ההולדת של כל החברים והמשפחה.
בסוף החופש כבר הייתי קונה יומן נוסף.

אני זוכרת חופש אחד, שבו באופן יוצא דופן אבא שלי לקח אותי לקנות ציוד ולא אימא.
הייתי אולי בת 13.
אבא לא הבין מה הבעיה עם חבילת המחברות הצהובות והפשוטות ולא הסכים להוציא סכום כפול עבור המחברות המעוטרות שרציתי.
מה, הוא לא רואה שהדפים בהן עבים יותר? בצבע שמנת צהבהב ולא לבן משעמם?
והשורות מודפסות בקו עדין וסגלגל? יש בהן הרבה יותר סטייל…
אבא התעקש וקנה לי את המחברות הפשוטות.
תוך שבוע חבילת המחברות הועברו כלאחר כבוד לחברה שלא אכפת לה,
ואני הייתי הבעלים המאושרים של מחברות צבעוניות ומלאות סטייל.

עד היום אני לוקה בתסמונת קניית יומנים/פנקסים/קלסרים/עטים בכמויות עצומות.
ונכון שיש לי שני ילדים בבית ספר, אבל קניית מחברות עם תמונות של גאליס/החממה/מסי/ניימר לא עושה לי את זה.
ובפעם ההיא שהתעקשתי לעטוף להם את הספרים בנייר צבעוני (חולה על עטיפת ספרים, מוכנה לעטוף לכולכם),
תוך שבועיים נתבקשתי לעטוף מחדש בניילון שקוף, כי הם מתבלבלים בין הספרים ולא נוח להם.
מבאס…

אז אין ברירה, אם אין אני לי מי לי? חייבת לקנות לעצמי. והרי יש לי סיבות טובות לקנות.
הרי יש לי משרד ביתי ואני חייבת, פשוט חייבת קלסרים. וללימודים ולקורסים השונים חייבים מחברות ודפדפות ועטים.
ומחברת לרשום הערות מהרצאות אליהן אני הולכת.
ויש גם את פנקסי הרשימות. רשימת ספרים לקרוא, רשימת דברים לקנות, רשימת מוצרים להזמין מהאינטרנט,
רשימת מתכונים לנסות.
וכמובן, רשימת דברים להשיג ולהספיק ולעשות.
בקיצור, לא בעיה למצוא סיבות טובות לקנות פנקסים ומחברות…
בכל מקרה, הלימודים מתחילים בעוד מספר ימים.
לערבים כבר מזדחל ריח של שגרה. ריח של ארוחות ערב מסודרות, של מקלחות מוקדמות, ריח של סתיו.
אפילו השמש כבר הולכת לישון מוקדם יותר. מפנה לנו יותר זמן לעצמנו, המבוגרים.

השנה הזאת מתחילה עבורי בסימן של תעוזה, פעולה, עשייה. וכאות פתיחה, אני מוציאה לאור את הפוסט הזה ואת הבלוג שלי…

ומה אתכם? אתם אוהבים התחלות?